הפוסט עוד קצת על צילום רחוב, סוכנות מגנום, פוטוג'ורנליזם ואלכס ווב הופיע לראשונה ב-AVI LEVIN | PHOTOGRAPHY.
]]>קשה לדבר על צילום רחוב בלי להזכיר את הנרי קרטייה ברסון, הצלם הצרפתי אשר נולד ב1908 ונפטר ב2004.
הנרי קרטייה ברסון הוא מאבות צילום העיתונות המודרני, צילומי רחוב, ואמנות הצילום בכלל.
הוא זכור כיום גם בזכות ניסוח עיקרון "הרגע המכריע", ובנוסף היה בין ארבעת האבות המייסדים של סוכנות הצילום 'מגנום' אשר נוסדה ב1947, שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
את מגנום ייסדו יחד עם קרטייה ברסון עוד שלושה צלמים: רוברט קאפה, ג'ורג' רוג'ר ודיוויד סימור.
מטרתם בהקמת הסוכנות היתה לתור את העולם דרך עדשתם ובעיקר לראות איך העולם נראה לאחר המלחמה. היתה להם הקלה עצומה שהעולם איכשהו שרד, ותשוקה לראותו בנקודה זו.
העקרונות שהיו חשובים להם היו לטפח סיגנון צילום עצמאי, ייחודי, ולא לכוון את החברים למשהו ספציפי. אמנות ויצירתיות לצד היכולת לספר סיפור.
כיום מונה הסוכנות עשרות צלמים מכל העולם, ונחשבת לסוכנות הצילום הטובה בעולם. יש לה סניפים בפריז, ניו-יורק, לונדון, וטוקיו, ניתן למצוא תחת שורותיה את הצלמים הטובים והמעניינים ביותר בתחום צילום עיתונות / דוקומנטרי.
לכל צלם סיגנון משלו ו"טביעת אצבע" ייחודית לו.
האופן בו אדם מתקרב לנושא הצילום שלו, כמה קרוב, זויות צילום, תאורה, אופן בניית הקומפוזיציה, וכמובן האמירה שבצילום, כל אלו מהווים גורמים משתנים בבניית הצילום האישי.
אני בוחר להתמקד באחד הצלמים של סוכנות זו, אלכס ווב.
צילום זה הוא זה שפירסם אותו. הוא צולם ב1979 בעיירה קטנה בקליפורניה, ומראה תפיסה של כמה מהגרים מקסיקנים ע"י סוכנים אמריקאים, בעת שניסו לחצות את הגבול לארה"ב. כיוון שצילום זה הוא מ1979, שנה בה לא היו עדיין מצלמות דיגיטליות בנמצא, לא כל שכן תוכנות לעיבוד תמונה, התמונה הזאת אינה מעובדת. אגב, על כל התמונות של צלמי מגנום עד עצם היום הזה חל איסור לעבד שכן הם חתומים על מסמך אמינות התמונות שלהם.
הצילום הזה מבלבל במקצת. מצד אחד יש כאן ארוע "חדשותי", תפיסת מהגרים לא חוקיים. מצד שני הוא נראה כמו צילום אמנות. האור הדרמטי, הזווית עם כל הפרחים, המסוק המרחף באויר. אפילו המבט אל האופק של אחד המהגרים שעומד עם ידיים מורמות. תמונה שנראית כאילו נלקחה מסרט הוליוודי. מבויים לחלוטין.
אלכס ווב נודע בפריימים הרבה פחות מאורגנים מזה שכאן למעלה.
להפך, הפריימים של ווב נראים כמו חידה שיש לפתור, כאוס, המון שימוש בצל/צללים, שכבות רבות, אנשים שגופם "נחתך".
למשל הפריים הזה. נסו לספור כמה אנשים יש בתמונה זו. מאתגר נכון?
מה תפקיד המתקנים והצורות הגאומטריות? הילד שעומד הכי קרוב למצלמה נחתך כולו, ואנו רואים רק את הצל שלו במלואו, הצל מהווה השלמת מידע.
זה נראה כמעט כמו ציור, ומעל הכל קריאת תיגר על 'צילום נכון'. כזה שאמור להיות מיושר, לא לחתוך אנשים או דברים. כמה חופש ופאן יש בצילום של אלכס ווב.
בנוסף, אם בצילום סטנדרטי אנחנו יודעים מייד מהו הנושא של הצילום, מיהי הדמות הראשית, בצילומים של ווב יש מספר מוקדים של התרחשויות כך שאין נושא ברור אחד. העין משוטטת בין מספר מוקדים של התרחשויות, ותוך כדי מנסה להבין.
בצילום הזה יש שלושה מוקדי צילום. אף אחד מהם הוא לא "הנושא". שימו לב לשכבות הצילום. כמו בפוטושופ. על השימוש באור ובעיקר בצל כעוד נושא. צילום זה כמו שאר הצילומים שלו מזמינים אותנו לצלול לתוכם. אני תמיד מרגיש שהם כמו חידה. מה קורה כאן? איך זה אפשרי בכלל . זה אמיתי?
בצילום הזה למשל, אנחנו מבינים לבד מתי התמונה הזאת צולמה. פיגוע התאומים בניו יורק ב2001.
מהו הנושא בצילום? הפיגוע? האם ובנה? יש המון צילומים מ11.09. המון צילומים חזקים של אנשים נמלטים מכוסים אבק מזירת הפיגוע. המוני דימויים. מה מיוחד בצילום הזה?
זה די ברור שדווקא הרוגע, שיוויון הנפש של האם המביטה בתינוקה, הקונטרסט והדיסוננס בין החיים למוות המתרחש ממש מעבר לנהר, הוא מה שמייצר כאן עניין.
כמה שכבות יש כאן? מיהו הנושא? הדמות שקרובה למצלמה מימין? אולי דוווקא האישה? כמה עומק וכמה פרטים יש בצילום של ווב.
הקווים האלסכוניים מובילים את העין. לדבר הזה קוראים בצילום קווים מנחים. קווים שתפקידם להוביל את העין. שימו לב למשל בצילום הזה, על הקו האלכסוני של הקיר התחתון ועל הצל מלמעלה. הם משמשים כמו חץ שמוביל את העין דווקא לחלק האחורי בפריים, לילד העומד בצל ומביט בצלם ולאשה שנכנסת לבית מאחור.
דוגמה בולטת לקווים מנחים בצילום..העין מובלת ע"י הקוים. כאן זה כמובן מאוד ברור, אצל ווב זה קצת יותר מוסווה אולם קיים בכל צילומיו.
ועוד דוגמה לקווים מנחים, הפעם של מאסטר אחר, ממייסדי מגנום, הנרי קרטייה ברסון:
האם אתם מזהים את הקוים שמנחים אתכם בתוך כל הכאוס?
אז מה היה לנו? ראינו מקצת מעבודותיו של צלם סוכנות הצילום "מגנום" אלכס ווב, דיברנו קצת על אלמנטים בבניית הפריים שלו, דברים שהוא מחפש. שימוש של אור וצל כעוד דמות של ממש, העדר נושא אחד ברור ומוקדי עניין רבים, חיתוכים "גסים",שימוש בהמון שכבות בצילום, קווים מנחים, ולדעתי הפרטית גם חוש הומור ופאן. ?
קישורים:
הפוסט עוד קצת על צילום רחוב, סוכנות מגנום, פוטוג'ורנליזם ואלכס ווב הופיע לראשונה ב-AVI LEVIN | PHOTOGRAPHY.
]]>הפוסט על צילומי רחוב, הקפאת רגעים וניצחונות קטנים על המוות הופיע לראשונה ב-AVI LEVIN | PHOTOGRAPHY.
]]>הקסם הזה קורה גם כשאנו מביטים באלבומי משפחה ישנים. איננו יכולים להתיק את מבטנו מדימויים מסויימים. אנחנו בוחנים כל פרט לבוש, את הבניינים שמאחור, הכיתובים על החנויות, כאילו מנסים להבין או לשחזר זירה מסויימת.
איך זה היה אז? איך זה היום? זה אמיתי? זה באמת היה?
הצילום הזה צולם לפני כארבע שנים, בדרום ת"א. ליתר דיוק ברחוב זבולון 20. המצולם הוא שמואל, שעלה כילד מפרס. החנות הזאת היתה פתוחה כחמישים שנה, וקצת אחרי שהצילום הזה צולם, שמואל סגר את החנות.
הזיקנה, הזמנים המשתנים, הכל יחד, חברו לתחושה שזה הזמן לפנות. זה היה שנה לפני פרוץ מגפת הקורונה.
אין לי קשר לשמואל כיום, ואני מקווה שהוא חי ומאושר, אולם כשאני מביט בצילום הזה, אני נמלא השתאות. הצילום הזה הוא העדות האחרונה לעולם שלם שנעלם. החנות, ציון הכתובת על החנות 'רחוב זבולון 20' בכתב יד, העגלות שתלויות להן למעלה, החושך השורר בתוך החנות שמכילה חפצי בית מאובקים, ומעל הכל, שמואל, שמבטו המחוייך והמבוייש מזכיר לי ילד שובב.
כשמקום כזה נהרס ותחתיו נבנה משהו חדש יותר, זה כמובן טבעי. יחד עם זאת אני מוצא שהצילום משחק כאן תפקיד די גדול בתיעוד ובשימור העבר. אחרי הכל, הזיכרון דוהה ומה שנותר לנו כעדויות הם תצלומים.
גם הצילום בשחור לבן של עובדת בבית קפה בעיר קטנה (( Ouro Preto שבברזיל, אשר צולם לפני יותר מעשור, הוא בבחינת חידה. מיהי המצולמת? מה מעשיה כיום?
בשני הצילומים שכאן מתקיים דבר נוסף אשר לא קורה בכל צילום. למעשה, הקסם הזה קורה לעתים די נדירות. אני חושב שזה קשור ליכולת של המצולם להתמסר באהבה לפעולת הצילום. לאיזו ברית סודית שמתרחשת בשבריר שניה בין הצלם/ת לבין המצולם בו מורשה הצלם להיכנס למרחב האישי של המצולם. מרבית האנשים מתגוננים בזמן הצילום. משהו בהבעת הפנים, בשפת הגוף, נוטה להיסגר, לחכות שזה יעבור. המצלמה מייצרת פעמים רבות סוג של לחץ.
כמו שאמרתי, זה נדיר ולכן הטיפ היחידי שיש לי הוא לכבד את המצולם ולקוות שזה יבוא.
ההתמסרות אגב אינה תנאי לצילום טוב.
זה צילום שצולם בקרקס מדראנו בספורטק בת"א. מה שקסם לי בעיקר בסיטואציה היה הניתוק שלה מהסובב. המדים והאורות הם גרסה של אמריקה בזעיר אנפין.
בניגוד לצילומי רחוב בהם ישנה הסכמה של המצולם להצטלם כמו בשתי הדוגמאות הקודמות, צילום רחוב ברובו הוא דוקומנטרי. לרוב אין דו שיח עם מושאי הצילום והמצולמים אינם "מדגמנים" עבור הצלם.
סגנונות צילומי הרחוב הם רבים. שאלות של כמה רחוק או כמה קרוב אני מצלם, זויות צילום, תאורה
וקומפוזיציה הם כבר עניין שלם ומלא. הרשימה הזאת לא תעסוק בכל אלו. על כל אלו ועוד, בבלוג הבא!
הפוסט על צילומי רחוב, הקפאת רגעים וניצחונות קטנים על המוות הופיע לראשונה ב-AVI LEVIN | PHOTOGRAPHY.
]]>